קיל דה ראביט
בית האמנים תל אביב, 2013
ליווי אוצרותי: רויטל בן-אשר פרץ
הנופים של יוקי דביר הם שום מקום וכל מקום בעת ובעונה אחת. הם דלים ורזים, ועם זאת עשירים בפרטים. הם מתעדים שיממון צחיח, ובד בבד – שופעים אניגמה ותשוקת פענוח. הם נעדרים בני אנוש, אך מנציחים את הבדידות ואת ההיעדר הצורם באמצעות זיכרון דומם: היכלו של האדם – הבית.
הנופים של דביר עוסקים, בראש ובראשונה, בערכים ציוריים, ואלו מעוררים את השאלות נטולות המענה, שהן חלק בלתי נפרד מן התערוכה "קיל דה ראביט": האם לפנינו מבנים נטושים? יישובי ספר? עיירות שכוחות אל? מבני תעשייה? בסיסים צבאיים? מחנות פליטים? מחנות אסירים? היכן הם נמצאים? לאיזו תרבות הם שייכים? האם בקרבתם ערים מרכזיות? מתי נבנו ולשם מה?
הנופים אינם אקזוטיים ואינם משופעים בצבעוניות אנתרופולוגית ואף לא בחזות מפתה. למעשה, הם נטולי כל חן. יש להניח כי אפילו ההרפתקנים שבין חוקרי תרבויות נדירות ונסתרות לא ימצאו בהם כל עניין. נופים אלו הם סמני הנידחות שאינה זועקת לגילויה; הנידחים שבנידחים.
לצד הקיפאון המדברי נצפה אות חיים ותנועה בדמות ארנבת, בעל חיים הניחן, כמו ציורי הנוף, באיכויות דואליות וסותרות. הארנבת מחלקת את חייה בין המפלס העליון למפלס התחתון, הן מעל לפני השטח והן במעבה האדמה.
דביר ריססה על קיר הגלריה טור של ארנבות בתנועה בסגנון הגרוטסק, פניהן לעבר ציור הנוף הגדול ביותר בתערוכה, כאילו הן שואפות להישאב אל מעמקי האדמה, לבצע בתוכה את זממן ולהותיר שם את נזקיהן התת-קרקעיים.
ארנבות הגרוטסקה-גרפיטי של דביר הן חלולות, מודולריות, זהות זו לזו ואנונימיות. ריסוסן בקו רישומי שחור מתקשר לאמנות רחוב נמוכה, חתרנית ומחתרתית. טור הארנבות ממוקם במרכז הקיר, שלא כמו בגרוטסקות הקלאסיות.
את אות החיים המפוקפק בדמות הארנבת מבקשת התערוכה להוקיע מתוכה. צו פנימי מורה לה להיוותר בדממת המוות העולה מאסופות המבנים ומר?יק השממה. היא תובעת: קיל דה ראביט!
